למה אנחנו משלמים כדי להיות עצובים? סרטים כמו "האצ'יקו" משנת 2009 או "טיטאניק" משנת 1997 גורמים לנו לבכות. זה לא פרדוקס, אלא כימיה של המוח. זה מחפש שחרור רגשי דרך...
למה אנחנו משלמים כדי להיות עצובים? סרטים כמו "האצ'יקו" משנת 2009 או "טיטאניק" משנת 1997 גורמים לנו לבכות. זה לא פרדוקס, אלא כימיה של המוח. זה מחפש שחרור רגשי דרך תגובות מורכבות. דופמין ואוקסיטוצין מעורבים. חוקר המוח פול זאק, שחוקר את "הורמון האמון", הראה שסצנות עצובות, כמו אלו בסרט "המייל הירוק" משנת 1999, מעלות את רמות האוקסיטוצין. "הורמון החיבוק" הזה מגביר אמפתיה, ודופמין מספק תגמול. המוח תופס אמפתיה לכאבו של אחר כאימון חשוב. ראיית סבל, כמו של ג'ק דוסון במים הקפואים של האוקיינוס האטלנטי, גורמת למוח לשחרר אוקסיטוצין. זה מחזק אמפתיה וחיבור, וההקלה שלאחר מכן מעוררת גל של דופמין, מתגמל אותנו. זה לא מזוכיזם, אלא מנגנון אבולוציוני. אמפתיה לכאבם של אחרים מחזקת קשרים חברתיים, ומכינה אותנו ללחץ בחיים האמיתיים. מחקר משנת 2012 שפורסם בכתב העת "רגש" באוניברסיטת אוהיו מצא שסיפורים עצובים הגבירו את האלטרואיזם של המשתתפים. אז, כשאתם צופים בסרט "המחברת" משנת 2004 ובוכים, הגוף שלכם מייצר "קוקטייל" של אוקסיטוצין ודופמין. זה לא רק גורם לכם להיות עצובים, אלא גם אמפתיים יותר, חזקים יותר ואנושיים יותר. אל תתביישו לצפות בסיפורים עצובים; זה טוב בשבילכם!
Select how you want to watch this video
