דוברי רוסית רבים רואים במילה "גליאווינה" את המילה "לא קיימת" או שהיא טעות, תערובת של "גזון" ו"פוליאנה". ובכל זאת, היא מופיעה באופן בלתי צפוי בספרים קלאסיים. כיצד מצאה מילה "שקרית"...
דוברי רוסית רבים רואים במילה "גליאווינה" את המילה "לא קיימת" או שהיא טעות, תערובת של "גזון" ו"פוליאנה". ובכל זאת, היא מופיעה באופן בלתי צפוי בספרים קלאסיים. כיצד מצאה מילה "שקרית" זו את דרכה אל דפי הספרות הרוסית?
הסוד הוא ש"גליאווינה" אינה סיפורת. זוהי מילה תקפה לחלוטין באוקראינית ובבלרוסית, שם פירושה "כריתת יער" או "מדשאה". זה פשוט נשמע יוצא דופן ברוסית ספרותית מודרנית.
מילים אלה חדרו לדיבור הרוסי דרך הניבים הגבוליים של המחוזות הדרומיים והמערביים של האימפריה הרוסית, כמו קורסק וורונז'. סופרים, ששאפו להעביר את טעם השפה המקומית, שאלו לעיתים מונחים אזוריים כאלה בטקסטים שלהם.
הקלאסיקות הגדולות לא התעלמו משימוש ב"גליאבינה". איוון טורגנייב, מחברו המהולל של "מומו", השתמש בו ביצירותיו, וכך גם הגאון מאורל דמיטרי מאמין-סיביריאק ב"מיליוני פריבלוב". הם העשירו את השפה, מבלי להיות מודעים למחלוקת שתבוא בעקבותיה.
לפיכך, ה"גליאווינה" לא הייתה טעות של כותב דפוס, אלא הוכחה חיה לאינטראקציה לשונית. היא מדגימה כיצד מילים מניבים ומשפות סלאביות אחווה יכולות להעשיר את השפה הרוסית הגדולה, ולהפוך אותה למגוונת עוד יותר.
Select how you want to watch this video
